kanryo01 היגאונה קנריו סנסיי נולד בכפר נהה בעשירי למרץ, שנת 1853. הוא השתייך למעמד האצולה הנמוך ונקרא בשם “מאצ’ו” כילד קטן. מגיל צעיר גילה מאצ’ו עניין רב באמנויות הלחימה והיה תאב ללמוד הרבה ככל שאפשר. למרות גודלו הצנוע לגילו, מאצ’ו יכול היה לנוע במהירות רבה, וגופו היה גמיש ביותר.

בגיל 14 החל מאצ’ו ללמוד קמפו סיני. גופו המפותח והחזק אפשר לו לשלוט בקמפו הסיני די במהירות. אחרי זמן קצר בלבד, מאצ’ו השיג דרגת מקצועיות כזאת גם במיומנות וגם בטכניקה, שאפשר היתה להשוותן למורה שלו. בגיל צעיר הוא הפך להיות מוכר כמסטר באומנויות לחימה בנהה. בכל-זאת, מאצ’ו לא היה מסופק מדרגת מיומנותו, ורצה מאד להגיע לסין וללמוד את אומנויות הלחימה הסיניות ואת התרבות הסינית. למרבה הצער, לאביו היו שישה ילדים לדאוג להם, והוא לא יכול היה להציע לו עזרה כספית. אך, קאנריו היגאונה סנסיי לא ויתר על התקווה.

עם מעט עקביות והחלטיות, היגאונה סנסיי הגיע למימוש רצונו. דרך המדריך שלו, אשר הציג אותו בפני בעל אונייה, בנמל העיר נהה, ושכנע אותו לקבל אותו למסע לסין. חלומו ללמוד בסין, ארש היה מוגבל לבעלי אמצעים באותה תקופה, לבסוף הוגשם. בגיל שש עשרה הוא עזב את נהה אל הנמל הסיני פוצ’ו (Foochow), שם הוא התאכסן בהתיישבות אוקינאווית בשם ריוקו-קאן. זה לקח כמעט שנה עבור היגאונה קאנריו סנסיי להיות מוצג לפני המאסטר של הקמפו הסיני, מאסטר ריו-ריוקו.

אפילו אחרי שסנסיי היגאונה הוצג, הוא לא התקבל מייד כחניך. המאסטר הסיני היה לוקח את הזמן ללמוד את האישיות והמאפיינים של המועמדים לפני קבלתם. כך, היגאונה סנסיי קיבל משימות של טיפול בגינה וניקוי חדריו של המאסטר, והוא עשה את המשימות ברצינות ובהתלהבות במשך תקופת זמן ארוכה. מאסטר ריו-ריוקו, אשר התרשם מגישתו, קיבל אותו לבסוף כחניכו האישי.

כחניך, היגאונה סנסיי היה עוזר למאסטר שלו במסחרו כאמן-מומחה בבמבוק במשך היום, ואז מתאמן אחרי החשיכה. האימון החל בתרגול של סאנצ’ין, אח”כ הרמה של הניגירי-גאמה (כדי קרמיקה כבדים) כדי לחזק את האחיזה של התלמיד תוך כדי תרגול של אונסוקו-הו (Unsoku-ho – צורה של תנועות צעידה) כדי לפתח יציבות ראויה. האימונים המשיכו בשימוש במוצ’י אישי (Muchi-ishi – אבן טבעית) ומקיוורה (עמדה לחיזוק המכה), וגם אוקי (Uki – סל במבוק), שבתוכו שני אנשים היו מתאמנים בלחימה מטווח קצר, ובטכניקות חניקה. כלים אלה וטכניקות אימון אלו הקסימו את היגאונה סנסיי והגדילו את עניינו בקראטה אף יותר. אולם, האימונים הקשים גבו את מחירם, ורגליו, ידיו וכתפיו היו תמיד נפוחות ממאמץ יתר.
בכל מקרה, האימונים הקשים האלה, הם אשר אפשרו לו לפתח שרירים כמו פלדה מחושלת. אחרי מספר שנים של אימונים קשים, הוא הפך לחניך המצטיין של המאסטר שלו.

ברחבי העיר פוצ’ו, המוניטין של היגאונה קאנריו סנסיי כאמן לחימה גדול, הלך והתרחב בהדרגה. אירוע שכלל שיחה בין סטודנטים משני דוג’ואים הוביל לתחרות כדי להציג מי טוב יותר במיומנותו. כדי לבחור אמן לחימה טוב יותר בלי שאף אחד ייפגע, כל מאסטר בחר את התלמיד הטוב ביותר שלו כדי לבצע קאטה במקום קרב בסגנון חופשי. היגאונה סנסיי נבחר לייצג את הדוג’ו שלו. התלמידים מהדוג’ו האחר היו המומים מרוב התפעלות כאשר הם צפו בהיגאונה סנסיי מבצע את הקאטה סאנצ’ין. לאחר מכן, המאסטר של הדוג’ו האחר הודה שהאמנות של מאסטר ריו-ריוקו מתעלה על שלו, והמוניטין של היגאונה סנסיי צמח אף יותר. אמני לחימה רבים ניסו להילחם אתו כדי להוכיח את אומץ ליבם, אך היגאונה סנסיי שמר על הבטחתו למאסטר שלו שלא להילחם על מנת לנופף במיומנותו, וסירב לקריאות התיגר הללו.

מאסטר ריו-ריקו שמר על היגאונה סנסיי כאילו היה בנו. היגאונה סנסיי נשאר כחניך אצלו במשך כשלוש-עשרה שנים, כשהוא חי בביתו של המאסטר שלו, ומתאמן בכל יום בחצר שלו. אחרי פרק זמן זה, הוא עזב את המאסטר ואת העיר פוצ’ו, כדי לחזור לאוקינאווה. בחזרתו, היגאונה סנסיי ביקר את בעל האונייה, אודון יושימורה, אשר איפשר את המסע שלו לסין. אודון יושימורה התרשם מאד מהאיש הצנוע אך המכובד שסנסיי היגאונה גדל להיות, וביקש ממנו ללמד את בניו חלק מהמיומנויות אשר הוא למד בסין. הבן השני, יושימורה צ’וג’י, התעניין מאד באמנויות הלחימה והתאמן בהתלהבות.

המוניטין של היגאונה סנסיי התפשט במהירות ברחבי נהה, כשהוא מושך את תשומת לבו של המלך משושלת ריוקו. בעקבות כך, במשך שנים רבות הוא לימד אמנויות לחימה את בני משפחת המלוכה גם כן. בנוסף, אנשים רבים בעיר באו אל היגאונה סנסיי וביקשו להתקבל כחניך אישי. אך בגלל אופיים הקשה של האימונים, רק מעטים נשארו איתו לזמן רב. בין חניכיו, צ’וג’ון מיאגי הצעיר היה בין המעטים שנשארו. סנסיי היגאונה פתח את ביתו שבנישימאצ’י כדוג’ו ולימד את אמנותו לחניכיו בלי לקחת שום שכר לימוד. בנוסף להדרכתו הפרטית, היגאונה סנסיי החל ללמד בבית-ספר תיכון ציבורי בנהה לבקשתו של המנהל בשנת 1905. הוא נטע בתלמידים גם את הערכים הפיזיים וגם את הערכים הרוחניים של אמנותו.

במהלך שלוש עשרה שנותיו בסין, היגאונה סנסיי הגיע לשליטה גבוהה מאד בהרבה אמנויות לחימה מסורתיות, למשל באמנות החרב הישרה. הטכניקה שלו באמנויות הלחימה האלה הייתה ממש אמנות בתנועה. ידיו ורגליו הכילו קפיציות יוצאת דופן, אשר הפכה את תנועותיו למהירות כברק. אנשים היו מופתעים שמישהו כה קטן, 152 סמ’, יכול להיות בעל כוח ועוצמה כה רבים, וכינו אותו בשם קנסי (Kensi), “אגרופים מקודשים”. בהדרגה, הפכה אמנותו של היגאונה סנסיי למוכרת בשם “נהה-די” (“Naha-Di” (Te במשמעות של יד-נהה (יד=טכניקה). הוא הקדיש את חייו ביחד עם חניכו מיאגי צ’וג’ון סנסיי לשיפור וקידום של האמנות נהה-טה. בתחילת 1916, היגאונה סנסיי חלה. מיאגי צ’וג’ון סנסיי
השגיח על המאסטר שלו, וסעד אותו בנאמנות. אולם, היגאונה נפטר באוקטובר 1916. כך, האומנות נהה-טה הועברה מהיגאונה קאנריו סנסיי לחניכו מיאגי צ’וג’ון סנסיי. היגאונה קאנריו סנסיי נחשב כיום למייסדו של הקראטה האוקינאווי.