חוויות מאוקינאווה – מישל סנסאי
שבע שנים של המתנה וציפייה להגיע שוב למקום הזה – אוקינאווה. רק לצאת משדה התעופה לחום והלחות המטורפת הרגיע משהו אצלי.
הגעתי עם ורד סנפאי ואביה כשבוע לפני תחילת הגשוקו ויום לאחר מכן כבר הגענו יום יום לדוג'ו של היגאונה סנסיי לאימונים נוטפי זיעה, קשים אך מספקים ביותר. את רוב האימונים העביר קורמוטו סנסיי, לעיתים אואהרה סנסיי ואפילו זכינו בכמה אימונים עם היגאונה סנסיי.
הגשוקו עבר מאוד מהר, מכל מאמן למדתי המון והתפעלתי. היה כבוד גדול להתאמן תחת האנשים שהקדישו כל כך הרבה שנים, זמן, מאמץ ומשאבים לתשוקה שלהם והפכו אותה לדרך חיים.
מאוד אהבתי את אופן ההסברה של מיסטרי סנסיי מהודו על סאנצ'ין והטיפים הקטנים להרגיש בטוח ויציב יותר בקאטה החשובה הזו, את מאסויאמה סנסיי משוודיה שכל אימון איתו זה מזרק מוטיבציה ישר ללב שדוחף אותך לעשות את מיטב יכולתך, את טראוצ'י סנסיי שלמרות שהיה מעט מחסור בהסברה ורבלית עדיין היה ניתן להבין והכי חשוב לראות את שלל האפשרויות שניתן לבצע במקום הטכניקה הראשונית שהדגים.
בתום הגשוקו הייתה תקופה של כשבועיים שלא יכולתי להתאמן בשל סיבות רפואיות. מאוד הופתעתי לטובה מהרבה אנשים שלא הכרתי כל כך טוב ששמחו לעזור ולהפנות אותי למטפלים טובים ומומלצים שהמליצו לי לקחת הפסקה קצרה מאימונים.
לשמחתי לאחר התקופה הזו, כשחזרתי לאימונים בהונבו דוג'ו, הכאבים פסקו וחזרתי לשגרת אימונים. הגעתי לדוג'ו 6 ימים בשבוע. הלחות הגבוהה מאוד והאימונים האינטנסיביים ביחד גרמו לי לחזור בכל ערב עם גי ספוג בזיעה, אחרי שהייתי נשאר עוד קצת זמן לנקות את נהרות הזיעה שהשארתי בדוג'ו.
באחד האימונים עם היגאונה סנסיי, היה נראה שהוא מאוד התרשם מהיכולת שלי להזיע ולהשאיר שובלים של זיעה איפה שאני רק דורך. לאחר כמה ימים ככה הוא קישר את הפרצוף שלי עם "הבחור שמזיע מהרגליים". האימונים איתו היו קשים במיוחד כי אתה לא יודע למה לצפות ומתי האימון יסתיים. הכי מאוחר שסיימנו לילה אחד היה ב11 בלילה, כשבדרך כלל האימון עם קורמוטו סנסיי או אואהרה סנסיי לא נמשך מעבר לשעה עשר. זה מאוד מרשים שבגילו המופלג של כמעט 81 הוא עדיין פעיל, מתאמן ומאמן.
האימונים עם קורמוטו ואואהרה סנסיי היו בנויים באופן כמעט קבוע בו קורמוטו סנסיי העביר את האימון ברוב ימות השבוע. בכל יום, מיד לאחר החימום המסורתי, היינו עושים עבודת בסיס ויום לאחר מכן עבודה עם הוֹג'וֹ אוּנדוֹ – מכשירי הכושר האוקינאווים (בדרך כלל צ'י אישי וניגירי גאמה). תרגילים קבועים וטובים לאחר הפסקת שתייה (ובשבילי בדרך כלל הזדמנות לנקות את שלוליות הזיעה שהשארתי) האימון היה מוקדש לקאטה, בונקאי או הגנה עצמית – תלוי ביום.
באחד הימים של העבודה עם הניגירי גאמה, האצבעות שלי היו מיוזעות מאוד והיה קשה לי להחזיק את הכדים ברמה שהייתי מוריד אותם לרצפה אחרי צעד על מנת לא להפיל ולשבור משהו (או את הכד או את רצפת העץ). הצלחתי לשרוד את האימון מבלי להפיל את הכדים. היינו צריכים להחזירם למקום, היה תור וכשהגיע תורי החליק לי הכד מהיד מהזיעה ושבר כד אחר שהיה במקום של הכדים. הרגשתי רע מאוד, התנצלתי בפני קורמוטו סנסיי והצעתי לשלם עבור הכד. הוא אמר בסדר אבל אצטרך להגיד להיגאונה סנסיי מחר כשהוא יבוא. למחרת הייתי מוכן לקחת אחריות ולהגיד להיגאונה סנסיי ששברתי את הכד. כששאלתי את קורמוטו סנסיי בהפסקה אם אפשר לגשת אליו הוא אמר לי כן, התלווה אליי ואף אמר לו בעצמו ביפנית שבגלל הזיעה, אתמול בערב אחרי האימון הכד החליק לו מהיד והוא נשבר. קדתי קידה להיגאונה סנסיי ואמרתי שאני מתנצל ואשלם כמה שצריך. היגאונה סנסיי פשוט חייך חיוך רחב מאוד, צחק ואמר "נו, נו פרובלום". אמרתי שוב סליחה ותודה לו ולקורמוטו סנסיי (מאז אותו מקרה נזהרתי מאוד מאוד עם הכדים) ומאוד התפעלתי מהצניעות שלו והחמלה. טוב הלב זה משהו ששורר במקום ומדביק כל אדם שמגיע לשם, כי זה טבעם של האנשים.
אדיבות, טוב לב וחמלה זה מה שמאפיין את יפן, עם דגש גדול על אוקינאווה. אפילו ביקור בחנות נוחות, סופר או קניון יכול להמחיש את זה. ברגע שנכנסים בדלת – מברכים אותך לשלום; אתה מגיע לקופה – מברכים אותך שוב; קנית סושי – אורזים לך מקלות אכילה; קנית יוגורט – אורזים לך כפית; קנית מוצר ניקוי – שמים לך אותו בשקית נוספת בכדי שלא יתערבב עם המוצרים האחרים. מקבלים ממך את הכסף בקידה ותודה ואת העודף סופרים מול עינייך לפני שמפקידים אותו בידך עם שתי הידיים. כמובן לסיום קדים לך קידת תודה, מאחלים לך יום טוב ושישמחו אם תבוא שוב.
היחס דומה כמעט בכל עסק כזה או אחר. היו מקומות בהם הייתי אוכל באופן קבוע בפעם הקודמת שביקרתי באוקינאווה, עד שמישהו מהדוג'ו המליץ לי על מקום שגם טעים וגם זול. הוא לא טעה. עבדה שם אישה מאוד מבוגרת, להערכתי בסביבות ה-70 ומעלה (לא שאלתי לגילה מטעמי נימוס) לגמרי לבדה. בלי עוזרים, בלי מנקים, מתחזקת בגפה מקום שמכיל עשרים מקומות ישיבה ועם תפריט קבוע של יותר מעשרים מנות לבחירה במחירים נוחים מאוד.
בפעם הראשונה הגעתי והיה עוד לקוח בפנים שהסביר לי איך עובדים הדברים. אחרי שבחרת מה אתה רוצה אתה אומר לה דרך החלון הקטן בין המסעדה למטבח וכך עשיתי. בכל פעם דאגתי להגיד שלום לפני שאמרתי לה מה אני רוצה, היא תמיד הגיבה בחיוך ולאחר כמה דקות קצרות יצאה מהמטבח עם מגש ועליו המנה שהזמנתי. מניחה אותה על השולחן שלי ואומרת "סליחה שחיכית". בזמן ששהיתי שם ניסיתי מהתפריט כמה מנות וכולן היו מושקעות וטעימות מאוד. עברו שבועות ואפילו לא ידעתי את שמה עד שיום אחד הסתכלתי על הקיר, שם הייתה תלויה תעודת רישיון עסק והשם ימאגוצ'י חזר. שאלתי אותה אם זה שמה והיא אמרה כן, לאחר מכן שאלה אותי לשמי ומאיזו מדינה אני. היא הבינה שאני פה לאימוני קראטה מהחולצות שהייתי מגיע איתן. לכל לקוח הייתה מחייכת, מדברת בנועם ומטפלת בהזמנה שלו באדיבות.
יומיים לפני שהייתי אמור לחזור, שאלתי אותה אם זה בסדר שאביא לה דברים שיש לי בדירה כמו תבלינים וכדומה. היא אמרה כן זה בסדר. למחרת הגעתי אליה יחסית מאוחר עם הדברים. לא יכולתי לאכול אצלה כי קורמוטו סנסיי הזמין אותי לצהריים אז הייתי מלא. אמרתי שלום ולפני שהתכוונתי לתת לה את השקית עם המוצרים, היא אומרת לי "חכה רק רגע". הסתובבה לדלפק במטבח, ולקחה משם מעטפה, נתנה לי אותה ואמרה "זה בשביל אמא שלך, היא בטח עצובה שלא היית בבית תקופה. זה לא הרבה". הלסת שלי הייתה ברצפה ובקושי יכולתי להגיד תודה (וכמובן שאמרתי מספר פעמים). לא דיברתי איתה מעולם על אמי והנה אישה שבקושי יודעת איך קוראים לי נותנת לי 2000 ין (כ-70 ש"ח) לתת לאמא שהיא לא מכירה בכלל. דיברנו עוד קצת, שאלה אותי על המצב המשפחתי שלי, אם אני נשוי ויש לי ילדים וכדומה. מאוד רציתי להצטלם איתה אך היא אמרה שהיא נבוכה וכבר סבתא מבוגרת אז צילמתי רק את המקום.
נפרדנו לשלום בחיוך ואמרתי לה שאם אחזור, אשמח לאכול אצלה שוב בתדירות. יום לאחר מכן הגעתי כמה שעות לפני הטיסה דיי עצוב כי יש משהו במקום הזה שנכנס לך ללב. חמלה, לבביות ואמפתיה הם דברים שמושרשים ברוח של המקום ויעיד כל מי שהיה אפילו לתקופה קצרה. הלוואי שהיה אפשר להעביר קצת מהדברים האלו במזוודה להביא לארץ. אז עד הפעם הבאה, סיונארה.